שבנו מפולין, גיא ההריגה, וארץ המורשת האבודה.
נסענו בוגרים, הורים מלווים, מדריכים וחזרנו כולנו נוסעים. נוסעים במסע.
כתבה אחת האמהות, מפיו של אברהם חלפי -
"..אינני מרגיש מנצח, אלא יותר אסיר תודה. כאילו שהדרך עברה בתוכי ולא אני בתוכה".
הבוגרים, הקפדנו לקרוא להם כך, הם כבר מזמן לא תלמידים, שאלו שאלות קשות, שאלות שבאות מהסביבה הערכית שהם חיים בה בקהילה. שאלות של שייכות לעם, שאלות של אקטיביות שהם כל כך רגילים לה בקהילה, שאלות שמקורן בערכים שהם הביאו מהבית. בכל מקום עלו המילים - משפחה, חיבוק, געגועים, חברים, ערב שבת, קידוש, ברכת הילדים, בית כנסת. שוב ושוב ושוב.
אלו הילדים שלכם, שלנו. הילדים שגרמו לנו להתרגש בכל פעם מחדש, להזיל דמעה בצד, לעמוד כחלק ממשלחת, ולהרגיש קצת בני 18 שוב.... הילדים שלכם קיבלו אותנו, המלווים כחלק מהם, והשתדלנו מאוד להיות ראויים להם.
המסע רק התחיל. בוגרים משנים עברו מספרים שהמסע המשיך איתם למכינה, לשירות, לכל קושי בטירונות, לניווטים בבה"ד 1, לחיים. לעבודה. המסע עוד יחלחל בכולנו לאורך זמן.
המסע לא מתנהל בריק. האירועים בארץ מלווים אותו לכל אורכו. ההיגד "לעולם לא עוד" הופך מסיסמא לייעוד. ההבנה שקודם כל אנו לעצמנו, כי בדרך כלל אחרים יכזיבו אותנו, עולה שוב ושוב בסיכומי סוף יום. הילדים שלכם, הבוגרים שלנו, מעידים על עצמם שהם העדים לשנים הבאות. גם כשהכל ייתם באירופה, המחנות יתפוררו והעדים-השורדים יפטרו בשיבה טובה, העדות חיה בתוכם.
כל כך יפה גידלתם אותם. המורים, ההורים, המנהלים.
המסע היה קהילתי. הקהילה כולה הייתה איתנו במסע.
בשידור ישיר מטקסי המחנות ובורות הירי, במכתבים, בפריסות שלום לשבת, ובמעטפת אין סופית של ההורים מהארץ, ושל צוות העמותה לכל אורך הדרך. בלי צוות העמותה, וכאן המקום להודות להם, המסע לא היה יוצא לפועל. כל דבר שהעלינו, כל צורך, כל ערך, קיבלו מענה מיידי. תודה רבה להנהלת הקהילה, לאלי, ליגאל, לגלית ולרונית. תודה לשגיב, למרים, לזאב ולסורי. תודה על שותפות אמת, ועל גב כלכלי, לוגיסטי וערכי שבלעדיו כל זה לא היה קורה. תודה לכל ההורים המלווים המופלאים. שעשו לילות כימים לכל אורך ימי המסע.
תודה לג'ני טובול, המנוע שמאחרי המסע. שותפה נאמנה שבלעדיה הדחיפה שלה והיכולת שלה לעשות עשרה דברים במקביל, ולהתפוצץ מצחוק תוך כדי, שום דבר לא היה זז. והכל בהתנדבות מתוך הבנת הערך.
מסע יחד התשפ"ה - 2025 יוצא לדרך.
רמי תמם.